המונח בודו, דרך הלחימה, מוזכר לראשונה בבושידו (קוד ההתנהגות של הלוחמים הסמוראים), כשם כולל בתרבות יפן לאמנויות לחימה מסורתיות. תרבות עתיקה זו ביקשה לשלב בין החומר והרוח, הגוף והנפש באמצעות תרגילי לחימה, כפי שניכר באמנות הקנדו- דרך החרב, הקיודו- דרך הקשת, הג'ודו- הדרך הרכה, האיקידו- דרך ההרמוניה והקראטה דו- דרך היד הריקה. פרשנות נוספת למונח בודו היא דרך להימנע מעימות ואלימות.
למרבית אמנויות הלחימה היפניות תשתית עקרונות משותפת, הן מבחינה פילוסופית והן מבחינה מעשית. תשתית זו ממזגת בין רעיונות דת השינטו היפנית, הקונפוציוניזם, הטאואיזם והזן בודהיזם. השפעתו של האחרון ניכרת במיוחד, בחיפוש אחר הטבע האמיתי של הדברים, הענווה והפשטות.
בישראל, כפי שניכר בעולם כולו, גוברת ההתעניינות בבודו ובלימודי קראטה דו בפרט. כיום ברור לכל כי אורח חיים בריא ומאוזן אינו מתיישב עם תוקפנות, מתח ואלימות ולכן יותר ויותר אנשים פונים אל הקראטה בחיפוש אחר שקט נפשי, חיוניות אישית ופעילות חברתית מהנה.
